זכות הדיבור

"השתיקה שווה זהב" נכתב בשיר הידוע של להקת הטרמולוס. האמנם? אין ספק, שמי שנכפתה עליו שתיקה זו (מכל סיבה שהיא: שיתוק מוחין, שבץ מוחי, סרטן במיתרי הגרון, אוטיזם….) לא יסכים עם המשפט. אנחנו, כאנשים שעובדים עם תלמידים לא מדברים – בוודאי שלא נאפשר זאת. זכות הדיבור היא זכות בסיסית שכוללת מגוון פונקציות החל מבקשת צרכים בסיסיים ועזרה ועד לפיתוח יחסיים בינאישיים, שימוש בהומור וביטוי רגשות. בעבר, תקשורת תומכת חליפית ניתנה לבני אדם שסבלו מלקות מוטורית אך גילו יכולות קוגניטיביות תקינות, מתוך ההנחה שרק הם יוכלו להרוויח מתפעול מערכות תקשורת תומכות. במהלך השנים, התחום התפתח וכיום אנו מבינים שמנת המשכל אינה תנאי להתאמת תקשורת. קשת האנשים שנתאים להם תת"ח התרחבה לא רק מן ההיבט הקוגניטיבי. כיום נעניק תת"ח גם לאנשים שמדברים אך דיבורם אינו מובן (ולפיכך עלול ליצור קצר בתקשורת) למשל, אנשים עם מלפורמציות באברי הדיבור (חך שסוע, לשון קשורה), אנשים עם גמגום ועוד. אנחנו גם לא "נחכה" אלא נקדים להשתמש בכלי התת"ח מוקדם ככל האפשר מזמן איתור הקושי התקשורתי, ונעשה זאת ללא חשש: כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת מחקרים הדגימו, כי שימוש בתת"ח אינו מעכב התפתחות דיבור אלא דווקא מעודד אותה (Drager, K., Light, J. ang McNaughton, D. 2010) .

באחד מהשיעורים הראשונים בקורס תת"ח שאני מלמדת בשנה ג', אני מאפשרת לסטודנטיות להתנסות בשתיקה. אני שוללת מהם את אפשרות הדיבור ומספקת להם אמצעים חליפיים כאייפד עם תכנת תקשורת, פלטים קוליים, לוח הא"ב, דף ועט וכדומה. אנו מנהלים פעילות חברתית בצורה זו ועם סיום השיעור, כשרשות הדיבור חוזרת לפיהם, הסטודנטיות – בלי יוצא מן הכלל – מבינות את המשימה העומדת מולן כמורות לעתיד: לשאת את דגל התקשורת ולתת לכל ילד וילד פה. גם ילד שאינו מדבר בדרך הקונבנציונלית, רשאי לריב, לברך ולשתף בחוויה, לענות תשובה בשיעור, לבחור ליד מי לשבת ולהביע דעתו בנושא האתר בו יתקיים הטיול השנתי.

מבחינתי כקלינאית תקשורת, ואולי כאדם, תקשורת היא כמו לחם ומים. להשקפתי, תקשורת קודמת לשפה. כוונתי היא, שאשאף לכך שהתלמיד שלי יעביר מסרים, יובן וייענה, גם אם ישתמש בשפה לא תקינה דקדוקית או קשר העין שלו יהיה לקוי. מדי פעם אני רואה אנשי צוות חינוכי שדורשים מהתלמיד שלהם, שמתקשה להפיק דיבור (למשל מדבר רק במילה בודדת) להתנסח במשפט. אני שואלת אותם מדוע? הוא ביקש "חומוס", אנחנו מבינים וצריכים לתגמל אותו על המאמץ שהשקיע בהפקת המילה ולא לדרוש "משפט שלם" ("דינה, תני לי לחם עם חומוס בבקשה") כדי "לגרום לו לדבר יותר". אורך המבע אינו קובע את טיב התקשורת. תמיד נעדיף ללמד את התלמיד שלנו תפקודי שפה נוספים על פני הארכת המבעים. פונקציונליות – זה לב ליבה של העניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s